אֶסְפָּבוֹ (ESPAVO) : מילה לזכור ולהיזכר

סיפורו של אָמוֹר הגיע בתקשור מקבוצה של ישויות אור. הסיפור מתחיל עם אמור כנער בן 12 שחי בימי מוּ (לֶמוּרִיָה). הישויות מספרות שהגיע הזמן לספר את הסיפור הזה משום שאנו בנקודה בתפתחות שלנו שדומה מאד לאיפה שהיינו בימי מו. 

בפרק הראשון של הסיפור הזה, הקבוצה סיפרה שאמור היה ב"צעדה לתוך החיים" שלו. זה היה מנהג שבו נער או נערה בני 12 היו מכריזים על התחייבותם להיות מבוגרים אחראים. לא היו חוקים בימי מו, אבל היו מנהגים בהם דבקו. אחד ממנהגים אלה היה כשאדם צעד לתוך החיים, היה בוחר אדם אחר, בדרך כלל מבוגר יותר, אליו התחייב שיעזור לו לעבור הלאה (לעולם הבא) כשתגיע השעה. ברגע האחרון, אמור בחר באדם שבקושי הכיר בשם אֶטוּ. אטו היה בלשן שעבד עם השפות העתיקות (הקדומות). במשך החודשים והשנים שבאו לאחר מכן, אמור ואטו למדו להכיר אחד את השני כפי שהמנהג הציע. 

לאחר שלא התראו למשך זמן מה, אמור נקרא לביתו של אטו, מאחר והגיעה שעתו. למרות שאטו היה איש צעיר מאד, בכל זאת הגיע זמנו לעזוב. אמור בא להיות בצידו ובאותו רגע שני הגברים מילאו את החוזה המקודש שלהם. אמור נתן רשות והנחייה לאטו לעזוב אם בחר בכך. אטו קרא לאמור להתקרב אל המיטה ואמר לו שהיתה לו מתנה עבורו. בזמן שאמור רכן לשמוע, אטו אמר לו שהמתנה היא מילה והמילה היתה 'אֶסְפָּבוֹ'. בשעות האחרונות של חייו, אטו הסביר שהמילהאֶסְפָּבוֹ היתה בשימוש בימיה הקדומים של מו. זו היתה ברכה ששימשה גם לשלום וגם להתראות. אטו אמר לאמור שעכשיו הגיע הזמן להחזיר את המילה הקדומה הזו לשימוש משום שזמן האבולוציה מתקרב. מילה זו נועדה לעזור לאנשים להיזכר במקומם האמיתי ביקום. 

בתרגום מילולי משמעה: 

"תודה על שאתם מעצימים את עצמכם." 

אנו מזמינים אתכם להשתמש בברכה עתיקה זו שוב. 
זה זמן ההעצמה ואנו מודים לכם על שאתם כאן איתנו. 

אֶסְפָּבוֹ יקירינו. 

תורגם מאתר www.lightworker.com